ביקורת זו, שנכתבה בספרדית בידי משוררת ארגנטינאית חשובה, מלאה בעוצמה וברגישות רבת ניואנסים, האפיינית לכתיבתה. המילים משקפות את החיפוש המתמיד שלה אחר האוניברסלי בתוך הפרטים הקטנים.
דרך ההתבוננות בעבודותיו של רועי סופרין, חולקת עמנו בטינה אדלברג את הרגישות הפנימית, יכולת החישה והעצב הקיומי, הלוקחים חלק בתהליך היצירה ומתקיימים הן אצל הכותבת והן אצל מושא הכתיבה. שתי צורות הביטוי, הכתיבה והציור, נראות שונות זו מזו, אך אדלברג וסופרין מייצרים שניהם מין סוג דומה של ביטוי חזותי. אדלברג לוקחת אותנו אל לב עולמו של אמן, הנקרע בין חזות העבודה לבין רצונותיו לבטא ”פנימיות“, והעומד בפני אפשרות של כשלון. אנו צופים כאן באקט חי של יצירה.
אני תקווה שמפגש מרגש זה בין שני האמנים יאציל מרוחו על המפגש בין הצופה לבין עבודותיו של סופרין. (י.ר. דיפור)

 

”גישות אל רועי סופרין“

”כשצפיתי בעבודותיו המרוחקות של רועי סופרין, שהגיעו אלי באמצעות פעולתה של מכונה בינארית, שאלתי את עצמי: מה יקרה בעתיד לטקסטים ולדימויים שעוברים מסע קיברנטי ארוך? האם האותנטיות שלהם, המאטריאליות שלהם, המציאות הבלתי מוחשית שלהם יעברו שינויים? כך שלא יהיו עוד מכתבים, כתבי יד ישנים, ספרים יקרי מציאות הנתונים לפגעי הזמן? ומה יקרה לגיחות אל המוזיאונים ולחללי התצוגה תלויי הזמן? ולגלריות לאמנות? ולקונצרטים החד פעמיים שבהם נרשמת תמונה חווייתית באמצעות הצליל? האם כל אלה יאבדו בעתיד, יפלו קרבן לשינוי המהיר של האמצעים הטכנולוגיים?

אני ויזואלית מאוד ונאמר לי ששירתי גם היא כזו. בהתבונני בעבודותיו של סופרין, נדמה לי שנוצרה כאן מעין פואמה: דימוי מהיר, כותרת, אזכור, תימה, מעין שאריות של חלום, של רעיון או של הצעה שנזנחה.

עבודות אמנות הן צורת תקשורת שבאמצעותה ניתן להגיע אל אנשים זרים שיקבלו אותנו או ידחו אותנו.

סופרין מזמין אותנו לבצע עבודת פענוח, תוך התבונות. באופן מיוחד, נמשכתי לדמויות הבלתי מושלמות, המאפשרות לצופה לחזות את הבאות כבמשחק ניחושים או בחידה. תמונותיו מבטאות החלפה של מציאויות מובחנות ושל אובייקטים (כמו בציור שבו אישה יושבת בתוך מציאות של רהיטים וחפצים מוכרים).

עם זאת, נמשכתי גם אל השלימות החושנית, דמויית התחריט, של שתי הנשים שבאחת מעבודות הרישום. נמשכתי גם אל הדרך בה סופרין מתקשר באמצעות סגנונות שונים והופתעתי על ידי הרעיונות הבלתי צפויים שהגה לקישוט חדר ילדים.

סופרין מתבטא גם באמצעות השקט והבדידות המאיימים, המורגשים בלא מעט עבודות - בפרגמנטים ובקיטוע פתאומי של נוף, ענף עץ או אובייקט בעל אופי צבאי.

אינני מצליחה לבטא בשלימות את שאני מרגישה כלפי צייר זה, שגרם לי לראות דברים בדרך חדשה. רועי סופרין עלול לראותם כ”חילול קודש“.

אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לפגוש אותו ואת עבודותיו בתערוכה בבואנוס איירס.“

בטינה אדלברג

(תמונה)

צילום של בטינה אדלברג בידי שיפר (לקוח מהאתר של בטינה אדלברג)

(תמונה)

דיוקן: תקציר ביוגרפי של בטינה, הלקוח מאתר המוקדש למשוררת (קישור):

בטינה אדלברג נולדה בבואנוס איירס וזכתה להכרה בתור אחת מהמשוררות והמחברות המוכשרות ביותר בארגנטינה. אדלברג הקדישה את חייה לפעילות ספרותית. שיריה מבטאים עוצמה נדירה וחושפים חיפוש אחר האוניבסאלי דרך חיי היומיום. ניתן להגיד כי זוהי מהות עבודתה.

בנוסף לתוצרי השירה שלה, אדלברג לימדה ספרות צרפתית באוניברסיטת לה פלטה. באוניברסיטת בואנוס איירס היא תפקדה כמזכירת המכון להיסטוריה של התרבות הספרדית המודרנית ובימי הביניים, ושל הבטאון של ההסטוריה של ספרד, ומאוחר יותר כמזכירת המכון לספרות צרפתית.

בנוסף לפרסים הרבים שקיבלה עבור עבודתה (סרט כבוד של איגוד הסופרים הארגנטינאי, פרס הקרן הלאומית לאמנויות ואחרים) אדלברג קיבלה הכרה מאת עמיתיה (היא הייתה חברה במועצה המנהלת של איגוד הסופרים הארגנטינאי בין השנים 1952-57 וחברה בועד הסניף הארגנטינאי של מועדון ה-P.E.N הבינלאומי.

כחלק מנסיעה לאירופה לצורך לימודי שירה (ב-1960 ובמימון הקרן הארגנטינית הלאומית לאמנויות) פגשה חלק מגדולי המשוררים של המאה ה-20 באיטליה ובצרפת.

כחברה של חורחה לואיס בורחס, אדלברג בילתה רגעי קסם בשיחות עם הסופר המפורסם. הם גם שיתפו פעולה בכתיבת המסה ”לאופולד לוגונס“ (1955). ובכתיבת הבלט המקורי ”הבבואה האבודה“ שהיווה פארודיה על משטרים דיקטטוריים (במיוחד זה של הרודן פרון, שבורחס תיעב. בלט זה עדיין לא פורסם היות והנושא שלו עדיין תקף וקיים.)

אדלברג נשואה באושר זה שנים רבות לגרארדו להמן, מהנדס ממוצא צרפתי אשר עוסק גם בספרות ובכתיבה. שני בני הזוג הם חברי כבוד של האגודה העולמית של ידידי חורחה לואיס בורחס הפעילה (בקיץ 2002 האגודה ארגנה אירוע מחווה לחברות בין בורחס לבין ביאוי קסארס).
בטינה אדלברג משלימה כעת מגוון של עבודות חדשות אשר יפורסמו ע“י ’אל הסדור‘.