קשה להגדיר או לתאר את עבודתו של רועי סופרין רק באמצעות ההגיון האירופי האקדמי. זהו הגיון קרטזיאני (רציונאלי בנוסח דה-קארט), מלא בבטחון עצמי, שפועל דרך קידוד וצימצום - כמו מערכת הפעלה ממוחשבת. לכן הוא אינו מסוגל להסביר את מה שמיוחד בציוריו של סופרין; את האיכות החוקרת, את האור הקורן ואת ה'פוריות' שבמגוון הנושאים והטכניקות. הוא אינו מסוגל לחוש את המקור ממנו מגיעים הציורים, הניתן לחישה אך לא להגדרה. המורכבות, הריבוי והאחדות שבעבודות הן מעבר לכל הגיון מושגי.
בכדי לרדת לעמקן של העבודות כדאי שנעזר בשירה הפרסית הקלאסית, ודרכה נגלה בהדרגה כיצד ניתן לשפוך עליהן אור.
הדרך בה אני מבין את עבודותיו של סופרין היא תוצאה של נסיבות שעבורי הן מיוחדות: ביקשתי מסופרין לתלות ציורים מספר בדירתי ואלה יצרו תערוכת-גלריה ביתית שנשארה במקום בזמן שבין השלמת העבודות ובין מסירתן לגלריות, תערוכות וקונים.

 

בדרך

זו נתאפשר לי להיות עד לאפקט הכולל של כל הציורים יחד, הנוצר כתוצאה מן האינטראקציות ביניהם - במשך חדשים; ימים ולילות. כדי ליצור מחדש את החוויה החובקת, העצמתית

והקרובה ל"מקורן" של העבודות, תדרש תערוכה רטרוספקטיבית. מבקרים רבים חזו ב"חיים" שבעבודות, וגם הם היו עדים להשפעתן. זה לא קרה בקונטקסט הטיפוסי של מוזיאון מודרני (עם הילה 'קלאסית-תרבותית‘) כי אם בקונטקסט חיי היומיום שבו החווייה שונה בתכלית, ודומה לחווייה שנחוותה בעת היצירה. התגובות המילוליות ושאינן מילוליות (מאת המבקרים) האירו לי משהו בהדרגה. ועל מה בדיוק?
הן האירו על ההשפעה – הזרם הדומה תמיד - (אפרט על כך בפסקאות הבאות) העובר בין התמונות לבין הצופים ובין התמונות לבין עצמן – כמו שעבר בין האמן לבין התמונות לפני כן. קהלים שונים מושפעים מהן באופן עמוק, שלא כמו מאמנות עכשווית בדרך כלל: שהרי זו גורמת לתגובות שקולות ומחושבות. התגובות שנתקבלו כאן כללו דממה עמוקה שהופרה על ידי ביטויי הערצה מילוליים, ובכל פעם ניכר חוסר יכולת להגדיר את הרגש החזק אשר גבר על ההגיון.
ציוריו של סופרין מתארים חיי היומיום: ויש בהם קרבה מוכרת. אך בנוסף יש להם כוח גדול שהוא מטריד ומרגיע גם יחד: הם מגלמים איזה 'אנחנו' (או איזה ’אני‘) שאינו מוגדר על ידי פסיכולוגיה, פילוסופיה קלאסית או ניו אייג'ית, או דת שהיא קלאסית בהגדרתה.
אני מכיר היטב שירה פרסית קלאסית (האיראנים בקיאים בה, בדומה לצרפתים ולמשלי לה פונטיין בעבר). הדהימה אותי העובדה שהמפגש שהאמנות של סופרין מייצרת בין הצופה והציורים ודרכם גם עם האמן עצמו, זהה לחלוטין למפגש שמייצרת השירה הפרסית; המחוללת עירוב ייחודי בין הקונקרטי והעל טבעי, בין הגלוי ובין הרגש - שברון הלב המורגש נוכח נוכחות קרובה אך חמקמקה.
מה שמשותף לציוריו של סופרין ולשירה הפרסית הוא התפקוד בשני מישורים יחד: במישור חיי היומיום הבנאליים ובמישור (כמעט) מטאפיזי המשקף ומקרב בין האלוהי לביננו. זה גורם לקיום אינטנסיבי גם בהווה הקונקרטי וגם באיזושהי עוצמה חמקמקה. הפער בין השניים מרחף מעלינו, מאתגר אותנו ומציב אותנו תמידית בין חיים ומוות.
סופרין אינו משחק בקונוונציות מוכרות של אסכולת אמנות כלשהיא - קונספטואלית, או סוראליסטית. הוא יורד לעמקם של דברים ומביא משהו מוכר אשר הקורע אותנו לגזרים ומטביע ביופי, באי שלמות ובתחושה שאין דבר הנמצא ברשותנו. ציור הילדים שלו מקרין תחושה אופטימית על אף שהילדים מצויירים רק באופן חלקי - הם משדרים לנו שלא נצליח להבין או להגדיר או להגביל אותם. "ילדים" - הגדרה מוטעית; במציאות ילדים הם שלמים יותר מאשר רוב המבוגרים, ומודעים לכל.

 

 

אפילו דיוקני האישי (שנעשה ללא ידיעתי), מעביר תחושת ”חוסר שלמות“ וחוסר יכולת לתפוס את עצמך ואת "אמת קיומך". סופרין שובר את גבולות המוכר וידוע מראש.

 

רגש מתעורר כלפי מישהו הנותן כה הרבה. החזיון כפול הפנים שסופרין מציג בפנינו נותן סיפוק משמעותי לצופה או לבעל התמונה. אך יתכן שהאמן גופו מעמיד את עצמו בנסיון קשה, עצמתי ומתמשך. יתכן שהוא עושה זאת כדי להציף אותנו ביופי: אך היופי הנעים (שהופך לחלק מהחיים ולנוכחות טובה כאשר רוכשים ציור) אינו מחליש את ההשפעה הרכה אשר חודרת עמוק וגורמת לשאלה פנימית.
אדגים כיצד ניתן למצוא כל זאת בשירה ובתרבות האיראנית - עם אותה האיכות בדיוק. מצד אחד זה מפליא למצוא את אותם המאפיינים בעבודתו של אמן יהודי. אך מצד שני זה מתקבל על הדעת: משפחתו לדורותיה באה מאיראן, ואימו ילידת ארץ זו.
תרבות היא רוח המחלחלת מבפנים ועוברת לאורך הדורות; לפיכך הקישור (בין שירה פרסית לבין ציוריו של סופרין) הוא הגיוני. אולי ניתן לדבר על הקרבה ההסטורית בין העם הפרסי לבין היהודים, שהייתה כירח דבש; הנסיון המוצלח היחיד ביחסיו של העם היהודי עם שליטי עם אחר, כפי שניתן לראות במגילת אסתר. (הקרבה באה לידי ביטוי בלוח שהוצב בבית המקדש בירושלים כדי לעודד עולי הרגל להתפלל עבור האומה הפרסית – שם מוצג איחוד של האל ובריאתו (המוצגת בדמות אישה-שכינה)). אך מערכת יחסים זו התאפיינה גם בשברים ובאי שלמות.
אפתח זאת כעת באופן יותר קונקרטי דרך שיריו בעלי ארבע השורות (הרובעייאת) של עומר חייאם. אוכל גם לקחת כדוגמאות גם משוררים פרסיים גדולים אחרים:
-כמו רומי (מאה ה-13 לסה''נ) אשר מקונן על אי השלמות שלו בפתיחה לספר השירה הגדול מתנאווי, שבו יותר מ-24 אלף פסקאות כפולות (קינה דומה קיימת גם בתרבות היהודית - בקריאת ''שמע ישראל):''(בֵכְנֹו) שמע את קינת הקנה אשר משנים צורתו והוא הופך לכלי נגינה, החליל; הניי. מאז שנגדם בגן הורדים (נייסטאן) הפך לאיש ואישה המקוננים דרך הצליל את געגועם ואת הפרידה שלהם - הפרידה מאחדותם שבעבר''. התבוננו שוב בחיתוכים החדים שבציור הילדים או בציור המשרדים המודרניים (מעגל עבודה (מלא), 2007) שבהם האמן מקונן על ניכורם של אנשים ועל העלמות האספקט האנושי בחייהם. החללים הלבנים הריקים אולי מייצגים את האהבה הנוכחת, ומבקשת לחיות ולשרוד.

-כמו אטאר (מאה ה-13 לסה''נ) אשר בועידת הציפורים שלו בעלות הכנף מביעות רצון להיות ככל האדם ולהמליך על עצמן מלך. בסוף הסיפור, 30 המועמדות המוכרחות לעבור שורת מבחנים אינסופית, מגלות כי המינוי הסופי למלכות אשר ניתן לעוף החכם סמורג (30 ציפורים), הוא בעצם נתינה לכל ציפור את החזיון היפה ביותר של עצמה, במקום כוח ושררה. ראו, בפרספקטיבה זו, את קבוצת האנשים הלומדת ביחד (התעיה, 2008) על מנת למצוא את עצמם תוך כדי התהליך. אולי זה לא לשווא שהדבר אותו הם לומדים הוא מגילת אסתר.

 

-כמו סעדי (מאה ה-13 לסה''נ), אשר בוחר לעסוק במה שבין אהבת הפרפר לבין הלהבה, ונזכר שכל האנושות היא גוף אחד שמוצאו מאדם, ושאם איבר יחיד בגוף (אדם מסויים) אינו מרגיש

את סבלו של איבר אחר, הוא אינו ראוי להקרא ’בן אדם‘. ציטטה הלקוחה משיר זה מעטרת את חזית בניין האומות המאוחדות. סופרין מתאר אתגר דומה בציוריו, תחת מעטה של חן: הוא

מתאר מלחמה, שהיא אולי קרב כנגד דה-הומניזציה של אישה. יש אינסוף מודלים לניצול אישה בחברה בת זמננו.

 

 

-כמו חאפז (מאה ה-14 לסה“נ), אשר תמיד מתפייט על שבריריותה של התקווה, על האהבה ועל הצורך להיות ''רנדי'' (מורד) על מנת להיות ראוי ליין האהבה והאמת האלוהית. סופרין מראה פעמים רבות את האישה כשהיא טהורת מידות ורבת יופי וניצבת במרכזן של מלחמות גלובליות כשאינה מנוצחת - או כחלק ממנגנון הצרכנות. האישה מייצגת את האנושות במיטבה, כפי שניתן לראות בתמונות הבאות.

 

 

 

 

כעת אנו מגיעים לעומר חייאם (מאה ה-12 לסה“נ), אשר מגיע מאותו מקום ממנו מגיע רועי סופרין. שניהם עושים את אותו הדבר, כל אחד בדרכו: האחד בשיריו בעלי ארבע השורות, האחר בציוריו. כל איראני מחזיק ברשותו ספר של עומר חייאם (לצד ספר של חאפז) באמצעותו הוא חותר בהתמדה אל גילוי מצבו הנוכחי וכיוון אל העתיד - זוהי אומה של משוררים, ואין יותר פואטית ממנה.
כמו סופרין המסרב לנטוש את מקורותיו העשירים וללכת אחרי הבלי מראות חיצוניים ותרבות המונים, כך עומר חייאם מייצג את הסירוב העיקש של בני העם האיראני להתכופף בפני הכובשים המוסלמיים - גם אם, למראית עין, התחייבו לדבוק בקוראן ובדרכי האיסלאם. חייאם מצטרף למרי הגדול של פרדווזי (מאה ה-10 לסה''נ) - שספרו ''ספר המלכים'' (’שאה-נאמה‘) נערץ על ידי כל באיראן. מטרת קיומו היא להגן על מורשת איראן העתיקה מפני פלישת התרבות הערבית-מוסלמית ולהגן על השפה הפרסית (עד לכדי שמיטת כל מילה ערבית שנכנסה לשימוש) מפגיעה בידי הפולשים הערבים שניסו, ללא הצלחה, להכחיד את הדת, המוסיקה והאמנות הפרסית. התרסה דומה קיימת גם כיום, שכן האיראנים לא מתכחשים למקורותיהם וללוח השנה הלא איסלאמי שלהם. מאבקיהם הם ביטוי לעוז רוח בשם ערכי התרבות שלהם (אמת, טוהר ויופי). שירתו של עומר חייאם מדברת על מאבק כנגד הצביעות ובעד החיים האמיתיים שבין האנושי לאלוהי - שאותם הוא מקדד בביטוי ''שתו יין''. שירה פרסית היא המנון נוקב התופס את היקום במושגים של איחוד, תשוקה והפרדה.
נהיה מסוגלים לתפוס את הריבוי בעבודתו של רועי סופרין טוב יותר, כאשר נבין את היצירה של עומר חייאם. אם סופרין מכיר את היצירות הללו או לא - אין לכך חשיבות. באופן בלתי מודע הוא מחזיק בתרבות הזו, כולל המימדים המוסיקליים העשירים שלה.
אנו רואים כי לציוריו מובן כולל והם מייצגים יצירה. אף יותר מכך: הם מבטאים שיטה אישית מאוד בתוך היצירה, במונחים של אסטתיקה ואופי: זה מה שבדרך כלל מוגדר כ'יצירת אמנות' במלואה, או מכלול עבודתו של אמן. כאשר לעבודה יש איכות שהיא בעת ובעונה אחת אסתטית, תרבותית ואנתרופולוגית - אז ל'(מהות ה)יצירה בכללותה' יש ערך, במלוא מובן המילה.

ציור זה מאת סופרין מקשר במושלם פנימיות, אתגרים קיומיים, טבע, גוף, עיר, גן עדן; הוא יוצר תקשורת בין כל אלה ומשחק במשמעויותיהם. כל זה נמצא באקט הציורי. חייאם מבטא, דרך מושג ה'קאלאם' (מכחול) את האתגר הקיומי הבסיסי המתגלם ביחסים בין ה“צייר האלוהי“ ל“צייר האנושי“. הציטוטים המובאים כאן לקוחים מתוך שיריו בעלי ארבע השורות ('רובא'י') , מבוססים על תרגום לצרפתית מאת ז'.ב. ניקולא (עורך: ז'אן מסונו, פאריס) וממוספרים ע"פ הטקסט המקורי. לחומר נוסף באנגלית על עומר חייאם: http://en.wikipedia.org/wiki/Rubaiyat_of_Omar_Khayyam.

חייאם הוא הוליסטי בגישתו, כמו רועי סופרין: ''הצדיקים הם נשמת (דְג'אן) היקום; העולם הוא גוף. המלאכים הם חושי הגוף: השמיים, האלמנטים, הברואים הם האיברים: זוהי אחדות נצחית. השאר הוא תעתוע'' (328). כוחן של המילים הללו משול לכוחן של הדמויות התוקעות בשופר; הן עושות זאת על מנת לחדש את העולם ואת עצמן (להסבר על המנהג היהודי, הכנסו לאתר הבא: http://www.modia.org/infos/etudes/roche-hachana.html ובאנגלית:
http://en.wikipedia.org/wiki/Shofar ).

חייאם מציין: ''דברים קיימים נחקקו זה מכבר על לוח הבריאה. מכחול (הבריאה) תמיד נעדר טוב ורע''. (31)
לפיכך, בעיצומו של הטוב והרע שאנו מייצרים, אנו צריכים להגיע לשורש ולמקור הדברים ולא להתפזר. ציוריו, ומברשתו, של הצייר היהודי רועי סופרין מעוגנים במסורת זו. המסורת היהודית מכוונת אל המשכיות דינאמית בין הדורות: כמו במילה 'בן אדם' - בנו של אדם.
כיצד כל זה מתבטא בפעולת הנשיפה הקשורה לתקיעה בשופר בציורו של סופרין? הנה התשובה: כל אחד יכול לראות שהנשמה והנשימה אחד הן (פסוק אחרון של תהילים, 150.6). ניתן לעגן זאת במצלול שלהן (בהסתכלות אטימולוגית). החיבור היצירתי שבין שני המושגים ניתן מתבטא אצל חייאם באמצעות היין, שעליו הוא כותב:
''אתה חושב שחייך נחים על קרקע יציבה? התצליח לחיות כשלבך חופשי מכל צער? אל תשאר ולו רגע ללא מלגם יין וכך, בכל נשימה, תמצא תענוג חדש לקיומך'' (422)
הכוח והעדינות של הציור הוא בהבאה יחד של היקום כולו, ודרכו מצטיירת הדינאמיקה של של יוצרים ובוראי עולמות (ביניהם חייאם וסופרין). לקריאה נוספת על חשיבות הנשימה ביהדות:http://www.modia.org/hebreu/corps.html#respiration .

סופרין אינו מסווה את המאמץ הקשה והמרוכז של שתי הדמויות, סמלים של יצורי אנוש, או גבר ואשה (או כל סמל אחר שהצופה עשוי למצוא) – אל זה קשור בעיקר האמן עצמו. וחייאם מתאר את כל מה שמתעורר בנו דרך תיאור הדרמה המתחוללת בטבע, הזהה לדרמה שבציור שלמעלה. (שירים 425-429):
''איך זה שבתחילת האביב מיצם החמצמץ של הגנים הוא מר? הכיצד, מאוחר יותר, הוא נעשה מתוק? איך זה, אם כן, שהיין מר שם? ואם, מתוך פיסת עץ, אדם יוצר כינור בעזרת גילוף ב סכין, מה תגיד על כך שבאמצעות אותו גילוף אדם יוצר חליל, ניי?'' (425)
סמל היין מסתיר קריאה אל עזרה אלהית דרך זעקתו ועבודתו האדם: ''מוזג, מזוג לי יין; צבע הפרחים והעצים של יהודה; מזוג, מוזג, כי עצב מעיק על ליבי: מזוג לי את משקה האלים הזה, מוזג, כדי שיעשני זר לעצמי, וישחררני לרגע מתהפוכות העולם הזה''. (428)
לכן, התמונה (כמו היין) לוקחת את הצופה בכל פעם אל גילוי עצמי עמוק הכולל ספקות, בעיות ופתרון קשיים בלתי נמנעים.
אנו מוצאים זאת גם בעבודה ''ארוס במשולב עם טנאטוס'' (2008):

חייאם והצייר נפגשים כדי לבטא יחד: ''גם אם גופי יפהפה, וגם אם בושמו נעים, מורכבות פניי מִתְחָרָה עם זו של צבעוני, ודמותי דקיקה כדמותו של של ברוש; מעולם לא נִגְלָה לי מדוע נתאווה הצייר השמימי להתוותני על אדמה זו''. (13)
ועתה אנו מגיעים לציור ''ההגעה'' (2008).

מה שנראה לעין, הפעם, הוא בני אדם הצועדים ועל כתפיהם ''יין''; מיכל של סם חיים - ספר תורה. הם מרוכזים, רציניים, אולי אף מרירים ומתוחים – אך רבי כוח ושלווה. הם במצב עוררות וחיבור כמו בכל בוקר בשעת תפילה. חייאם מציין כאן: ''אתם יודעים מדוע בהפציע דימדומי בוקר התרנגול משמיע קולו בכל רגע? כי הוא זוכר, במראת הבוקר, שלילה אחד מקיומך הסתיים ואתה עדיין שרוי בחשיכה''. (426)
חייאם וסופרין אינם מסתירים את הקשיים, כי אם מכריחים אותנו לעמוד מולם באורם המלא. אולי נוכל להתקדם הלאה עם הדמויות האלה - כמו ההתקדמות האיטית של הדיאלוג האינטימי בין אסתר ומלך המלכים, באישון ליל. אלה אלה יהודים איראניים בתמונה.
חייאם מחזק בברוטאליות את הדימוי שבציורו של סופרין:
''כיפת השמיים היא כקערה שנהפכה על ראשינו, אנשים חכמים מושפלים וחסרי אונים. אך ראה את הידדיות השוררת בין הכוס והבקבוק; הם צמודים כמו שפתיים, וביניהם זורם דם ''. (363). הדואליות הזו, שאיננו יכולים לפתור, היא מציאות קיום.
זו הטרגיות שמשה נשא בסרבו לשקר לעם:

חייאם וסופרין חושפים את המציאות המורכבת והשרוגה הזו, אשר מילותיהם השכלתניות של פילוסופים אינן יכולות לתפוס במלואה ואשר אמנים כגון אלה וכגון בצלאל, שנבחר על ידי משה, מסוגלים להעביר לעם באמצעות מלותיהם ומשיכות מכחולם:
''התדע למה לברוש ולחבצלת יש את מוניטין החופש ממנו הם נהנים בקרב בני האדם? בגלל שהאחרון, שמחזיק בעשר שפות, הוא אילם, והראשון, שיש לו אלף ידיים, מקצר בהן'' (373). עשר השפות הן התפרחות הבהירות והפתוחות של החבצלת והידיים הן ענפי הברוש. יתכן שרק התרבות הפרסית והאיראנית מסוגלת לדבר עם אנשים כך ולהיות מובנת; זוהי אומה של משוררים שכל כך רחוקה מרוח הקיצוניות המיוחסת לה במחוזות זרים.
אנו מסתכלים על ציור ''ההגעה'' לאחר שהבנו את הנזכר לעיל, ועשויים לשמוע את חייאם מעודד, ממש כאילו שכתב זאת אל מול תמונת הצועדים הנושאים את ''מיכל היין'' והחיים שבו:
''אל תאמדו את משך החיים מעבר לשנה השישים. אל תניחו רגליכם בשום מקום מבלי להתכבד ביין. כל עוד כל קנקן לא נעשה מגולגלתכם, תמיד צעדו בנתיבכם מבלי הניח את המיכל מכתפיכם, או הכוס מידיכם''.
הוא ממשיך, ומעודד את החלטיותם של הצועדים העוורים:
''כאשר אור התכלת (המגיע לפני אורו הגדול של השחר; הערת המחבר) מראה את עצמו, החזק בידך את הגביע הזוהר. נאמר כי האמת מרה בפיהם של בני האנוש. זאת הסיבה שכנראה היין הוא הוא האמת עצמה''.
אותו היין מצוטט 141 פעמים בתנ''ך, וממלא את אותו התפקיד - כאשר מברכים עליו בשולחן השבת ובטקס הנישואין.
התרבויות התאומות (היהודית והפרסית) מתמקדות בפנימיות – הן עברו והופנמו בצורה אוטומאטית מדור לדור, ואינן מוגדרות על פי מראית הדור הנוכחי בלבד. לסופרין יש חזקה על שתי התרבויות הללו גם יחד, אך ברשותו גם התרבות המערבית שמודדת את ערכן של תרבויות אחרות לפי ערכיה; סופרין מחובר לתרבות גרמנית-יהודית (-אשכנזית) דרך שורשיו של אביו. שלושת המימדים התרבותים הללו הם עשירים אך עם זאת גם יוצרים מתח פנימי. חוסר הודאות שישנו כאשר מודלים שונים מתקיימים יחד לפעמים מגיע עד כאב. סופרין בוחר שלא להיות ''חלק מן העדר'', ותחת זאת לנכוח בחברה דרך המקוריות שלו שביצירה. הוא קרוב כאן, כמו משה בציור האחרון, אל השיר הזה של חייאם:
''ישנם בני אדם בורים שמעולם לא בילו לילה בחיפוש אחר האמת, מעולם לא יצאו מחוץ לעצמם, אשר סובבים עטויים באדרות של אצילים ונהנים להשמיץ את אלה אשר התנהלותם היא ללא דופי''. (184)
זה ברור שחייאם מדבר כאן על חיפוש אחר האמת ולא על שלמות מוסרית.
הקונפליקט הפנימי הזה מתואר בציור שבו הטוב והרע מוצאים עצמם מתעמתים זה עם זה, חיים בדו קיום, ופוגשים איזושהי ברוטליות מעט 'מגונה'. הביטוי של קונפליקט זה דרך האמנות מתחבר למניאטורות פרסיות כמו גם לעבודתם של הירונימוס בוש ופיטר ברוייגל:

יש כאן חכמים לצד עושי רע וישנן נשים הנמצאות בסיכון והן קורבנות אפשריים; שדה מגנטי מרובה קטבים. זוהי דרמה ענקית המתוארת על ידי חייאם בשלמותה:
''שאלת אותי מהו מקסם השווא הזה של העולם שלמטה, זמן רב מדי ידרש למסירת האמת על עולם זה, שהרי הוא תמונה נהדרת העולה מתוך ים רחב ידיים, וחוזרת אל תוך אותו הים'' (232). חייאם וסופרין נפגשים ומתווים תמונה משותפת.
ציור נוסף מרחיב שאלה זו תוך הצבתה במציאות חברתית של היום ולא בהקשר פנטזסטי-מיתי. המסתורין שברוע, תפקידה של האישה: בעולם של מלחמות רבות או לפי יין החיים היצירתי והמפתח; זהו מסתורין שהאמן מצליח לתפוס תוך מאמץ אדיר - ברובד האישי וברובד האמנות. האמן יודע כיצד לראות חזיון זה בפנינו:

חייאם כותב:''לאף אחד אין גישה אל מאחורי הוילון המיסתורי של סודות האל, אפילו לא באמצעות הרוח. אין לנו משכן אחר מלבד האדמה הזו. מצטער, כי זו היא חידה קשה לא פחות לפיצוח.'' (44)
ואז הוא מעז לקרוא בבכי מול כל פילוסופיה ודת: ''אם, בגלל שאני רע, אתה מעניש אותי באמצעות רוע, מה ההבדל ביני לבינך, הגד נא?''
התפתחות חדשה: היחודיות של רועי סופריו היא בכך שהוא גורם לנו לצלול אל תוך הפרץ הארצי הזה של רוע, עם נשים במרכז, אשר מייצגות טוב, יופי וטוהר;

 

 

 

חייאם כתב
בורא, הענקת להוייתנו מקסם שווא בלתי רגיל
ואתה יוצר מזה תופעה די מוזרה
אינני יכול להיות טוב יותר ממה שאני,
היות וכך הוצאתני מתוך כור המצרף 380


כאשר נחצים גבולותיו של הנסבל, חייאם זועק, כמו חלקים מין הציור של סופרין
שברת את כד היין שלי, אלוהיי
סגרת עבורי את הדלת לאושר, אלוהיי
שפכת לארץ את ייני הצלול והשקט
האם היית שיכור, אלוהיי? 388

זעקה טראגית שהיא אמת קיומית
שיר מספר 393 מבטא זאת באופן עמוק יותר
הו גלגל השמים, במתמיד אתה ממלא את ליבי עצב
אתה מקפיא בתוכי את זרע האושר, אתה הופך למים את האויר המחייה את גופי
אתה הופך לאדמה בפי את המים הצלולים שאני שותה

ללללללללללל
אכן,  נשים הופכות לגורם מניע העוזר להתגבר על הצרה

היא רבת נצחון, והרוע מתפרק מעצמו מסביבה
ציוריו של סופרין הם חיוביים בעוצמה, ובכך הוא משקף את חייאם בכתבו
כל עוד יש עצמות, עורקים ועצבים בגופך
אל תציב רגלך מחוץ לגבולות גורלך. אל תפקיר עצמך לאוייבך... 416

זה מוביל אותנו לציורו של סופרין המתאר אנשים, הטוענים להיות אורות מנחים לעולם ומתיימרים לקבוע את חייהם של אחרים בתוך קבוצותיהם או בכלל החברה

זו אינה קבוצה חברתית כי אם דילמה פנימית אמיתית אשר אי אפשר לפשט. היא באה על דרך הניגודים הקיצוניים - כדוגמת הניגוד שישנו בדמויות אשר בציור זה: כוח מול כניעות מתרפסת.
אל נוכח טענות בוטחות וודאויות "רוחניות" סופרין אינו שוכח את כל אשר הציג בפנינו. בעיות אשר אי אפשר לחסל; המציאות היא הרבה פחות פשוטה. כך כותב חייאם
''עברת בעולם כולו אך כל אשר ראית הוא.... לא כלום
כל אשר ראית וכל אשר שמעת הוא לא כלום גם כן
הלכת מקצה האחד של היקום לשני, אין זה דבר
הגית לבדך בפינת חדרך, כל זה גם הוא אינו דבר. אינו דבר 47

סופרין מראה כי בעיה אינה יכולה להעלם באמצעות אשליות - מה שחייאם מגדיר כ''לא כלום'; מילה פרסית שמובנה גם עוורון, אשליה, הזיה, חזיון תעתועים וכו'. לאחר מכן הוא מנכיח את הילד שהוא כמחצית העולם מול משקלם העצום של אלה המתיימרים לדעת ובעלי הכרה חברתית עצומה:




חייאם מציב שאלה זו באופן ישיר יותר:
מדוע יצטרך אדם שברשותו לחם המספיק ליומיים
אשר יכול לשאוב מעט מים זכים מכד סדוק,
מדוע יצטרך אדם כזה לקבל הוראות מאת אחר שאינו משתווה לו,
ומדוע יצטרך לשרת אדם שאינו משתווה לו? 462

סופרין מציב אותנו יחדיו, שווים, מול הקול הלהבה והצבע של התורה, שם אף אחד אינו גדול או קטן, אפילו אם הוא מכיר את חכמת הגדולים





מה שחשוב הוא ההווה, היין של חייאם, ולא גודלם החיצוני ומעמדם של השותים.




סופרין מציב אותם שווים בעת שהם שותים ומחפשים בענווה, יחדיו.




חייאם כותב
אף לא אחד חדר אל סוד העקרון
אף לא אחד צעד צעד מחוץ לעצמו
אני מתבונן וכל אשר אני רואה הוא כשלון בין תלמיד למורהו
כשלון בכל אשר אם נתנה חיים לו 175

התשובה ניתנת על ידי סופרין בציור שציטטנו למעלה:




ובידי חייאם כאשר הוא כותב
אם אתם נכונים להקשיב, אתן לכם עצה
עבור אהבת האל, על תעטו את אצטלת הצביעות.
הנצח הוא תמידי והעולם הזה הוא רק רגע.
אל תמכרו לכן, בתמורה לרגע, את אימפריית הנצח. 240

חייאם קלט בדיוק רב את המסר החזותי של סופרין בציור זה. מעל ומעבר לטוב ולרע,
כפי שנאמר
סופרין אינו מטיל ספק באילן היוחסין שלו ובנאמנויותיו, לא יותר מחייאם; כצייר המנסה לתפוס מהות חזותית הוא נותן לנו - כמו בצלאל, את הקשר אל החיוני. חייאם כותב
במסגד, במדרשה, בבית הכנסת ממממממ,
אדם מבועת מהגיהנום ומחפש אחר גן העדן, אך זרע הפחד הזה מעולם לא נבט בליבו של זה אשר חדר אל סודותיו של האל'' 47

עכשיו אנו מגיעים לשלווה הבוטחת של האשה בציור זה, שהוויתה פעילה, שלווה ולא מאויימת, ומאבקי העבר מאבדים את סיבת קיומם




''אמרתי: עבודה היא מוטציה'', אמרה רושל אוונס ב-1988. ישנן עבודות שהן בתהליך שינוי מתמשך: הן מלמדות אותנו לחיות ולהתגבר על שינויים פנימיים עמוקים.
ברמה זו אנו מבינים את המשפט, שנרשם עבורי ב-1981 בידי חסן מסעודי, הקליגרף הגדול בן התרבות הערבית והמוסלמית; ''כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים.''





אנו ''רואים'' וחשים זאת: מכלול היצירה של סופרין הוא עצום ומדהים בשביל אמן בן 30.
בריבוי שבעבודתו, סופרין מראה שאיננו פסימיסט. הוא עקשן. אולי שמע את התורה היהודית באמרה:
ובחרת בחיים למען תהיה'' (דברים ל' י''ט) והוא מצטרף לחייאם בעצתו:
אדם אינו צריך לנטוע בלב חברו את עץ העצבות'' 147''
אמן אמיתי אמור למלא את משאלתו של עומר חייאם:
הייתי מבקש שאלוהים יבנה מחדש את העולם
הייתי מבקש שיבנה אותו מחדש כעת
כדי שאוכל לראות את האל בעבודתו'' 457.
דבר זה נעשה כעת; הצייר מראה לנו. הוא מלמד אותנו דרך רגישותו, בעומקו, במראות יפים. והוא מרשה לנו למקם את ציוריו הייחודיים בחיי היומיום שלנו.
אז, אל מול עבודות אלה של רועי סופרין, אפשר לחזור על מילותיו של עומר חייאם על יין הבריאה: ''על שולי הכוס יש פסוק שיר מלא אור שאנו אוהבים לקרוא תמיד ובכל מקום'' (11).